לכבוד:
עו"ד חמוטל גת
עו"ד ניר בן-נון
מגשרי shollem

הנדון: מכתב תודה – ש.

שלום,

החיים בשל היותם דינאמיים ובעלי מציאות משתנה כל הזמן, מעמידים אותנו בפני שיעורים ואתגרים אין ספור.
אף אחד מאתנו ביום שמחתו, יום חתונתו, לא רואה ואף בחלומותיו הגרועים ביותר מצב בו מערכת הנישואין הזו תכשל, חלקנו מתוך הגנה וחוסר יכולת לראות את האפשרות לחושך, כאשר האור כבה וחלקנו בשל הגישה של חשיבה חיובית.
לצערי הרב, נגררתי לתוך הסטטיסטיקה של מערכת זוגית כושלת וכתוצאה מכך, גירושין.
תהליך שללא שום תוספות, הינו קשה מנשוא ומכאיב לשני הצדדים ולקרוביהם.
אמרו רבים "צריך לדעת ממי מתגרשים עוד לפני שיודעים עם מי מתחתנים", אך לדעתי לא פחות חשוב בתהליך, זה לדעת מיהו הצוות המקצועי, מגשר/עו"ד המלווה אתכם בתהליך.
בתוך כל סערת הרגשות, לגרושתי ולי היה המזל הגדול לבחור ב"גישור בשניים", שכולל בתוכו אתכם כמובילי התהליך.
מפגישתנו הראשונה אתכם, היה ברור שלמרות הקשיים הרבים בהיות התיק מסובך, מצאתם בכל פרשת דרכים
פתרונות יצירתיים והוגנים, אשר הוצגו באופן שפשוט נטרל את המשך הקונפליקט, התהליך היה מלא אמפטיה ומכוון לטובת הילדים ובסופו, נחתם על ידכם הסכם, שקיבל מחמאות מבעלי מקצוע רבים אשר מקורבים אליי ואל גרושתי.
הסכם זה, בהיותו כתוב באופן ברור, חד ויסודי, כבר משרת אותנו כשנה וחצי ובכל מקרה של סימן שאלה, אנו פונים לקרוא בו את הסעיפים המספקים לנו תשובות ברורות, אשר לא מאפשרות הגררות לפרשנות.

בשל הזמן הרב וענן האבק שכבר שקע, מבחן התוצאה של עבודתכם הינו זוג שנפרד ומתקשר בצורה מצוינת, שני ילדים מקסימים אשר לשמחת כולם התהליך עבר לידם בכל הקשור להסכם ובכל הקשור לגירושין, עבודה רבה לפנינו.
לכן, ברצוני להביע את תודתי והערכתי לכם ולברך אתכם על מסירות האמפטיה ועבודה מכל הלב.

יישר כוח ותודה.
ש. והילדים

---

תודה רבה על הטיפול המסור, הרגישות, ההוגנות במהלך הגישור, ובדרך הנעימה בה הגענו להסכם הגירושין, תרשו לי לצטט את אבא שלי שאמר:
"אם היית צריך להגיש תביעות היית צריך להוסיף עוד 0 לשכר הטרחה ששילמת..."

תודה על הכל, א' וע'

---

היום בשעה 22:50 חתמנו על ההסכם. בשעה שחתמנו, נפתחה הדלת, וכל השדים הקטנים והגדולים שהתעוררו בחודש האחרון במהלך הגישור יצאו בעדה, מאוכזבים, החוצה. פתאום נהיה מקום בחדר וגם הרבה יותר אור... אכן שולם

שיהיה לכם שבוע נפלא!

א' וא'

אחד החברים הכי טובים שלי אמר לי: "אני לא מסוגל עם כל המלחמות האלה, כבר שילמתי לעו"ד שלי עשרות אלפי שקלים וזה עוד לא נגמר, המצב רק מחמיר..." אמרתי לו: "אני סיימתי את הגירושין שלי תוך 5 פגישות בנות שעה, לא חבל!?, את כל הכסף הזה היית נותן לילד שלך".

דרך אגב, מאז שסיימנו את תהליך הגישור, אני וע', חברים טובים, שנינו משתפים פעולה מצוין בטיפול בילד.

ממש תודה על הכל,

ר'

 

---

 

תודה מכל הלב על שליוויתם אותנו, אני מרגישה שפשוט הצלתם את מערכת היחסים שלנו.

בכל פעם שאני חושבת על זה, הלב שלי פועם בחוזקה.

ה'

סיפורי גישור - נכתב ע"י קרן פרלשטיין, משפטנית ומגשרת

 

---

הסיפור שלנו התחיל לפני 4 שנים. אז בדיוק פגשתי את רן במסיבה. הוא היה כל כך יפה, מצחיק, כייפי, קליל וזה כל מה שחיפשתי אז. הוא כנראה חיפש מישהי שתהיה אביזר אופנה. התחלנו לצאת והתאהבנו. אני לא יודעת אם אי פעם אהבתי אותו או שההתאהבות ישר הפכה להרגל שקשה להיפטר ממנו. אני זוכרת שאחרי שנה בערך שיצאנו, ההורים שלי התחילו ללחוץ להתחתן. אני התעצבנתי על כך, אבל עמוק בפנים רציתי כבר להיות נשואה. רן היה שם וזה היה הכי מתבקש .שנינו בערך בגילאי חתונה, גרים יחד, מסתדרים טוב, מה חסר?
הייתי בת 25 אז, סטודנטית לתקשורת, רן היה בן 27 באמצע לימודי המשחק ואני תכננתי לו כבר עתיד גדול. הייתי מאוהבת בחיים שיהיו לנו יום אחד, לא בחיים שהיו לנו, אבל החיים האלה מעולם לא הגיעו. רן התחיל בקריירת המשחק שלו וכשזה לא הלך, הוא למד מחשבים במקביל, התחיל לעבוד והרוויח יפה מאוד. אני התחלתי לעבוד בתור עוזרת מנכ"ל בתחום הפרסום, עבודה שדרשה ממני לעבוד לילות כימים וימים כלילות. אני ורן בקושי ראינו אחד את השני. אבל הכי עצוב היה לי שבקושי ראיתי את הראל, הבן שלי. היה לי עצוב שהצלחתי בסוף למצוא מטפלת זרה שתעזור לי לברוח מהבית ולעבוד במקום לחשוב, אפילו עד השעות הקטנות של הלילה. לא הייתי מספיק חזקה בכדי לשרוד בגידה , אפילו לא עם ילד קטן בן שנתיים עם עיניים כחולות גדולות מדהימות בדיוק כמו של אבא שלו. לא הייתי מוכנה לסלוח לו על אף שאני בעצמי בגדתי, ומעולם לא סיפרתי לו על כך, עד אחרי הליך הגישור כשהכל הסתיים. רק אז אזרתי אומץ. בהליך הגישור אפשר לספר למגשר הכל. הכל חסוי. זה מה שהחזיק אותי. מישהו שיודע הכל ולעולם לא יספר לנפש חיה את אשר על ליבי. מגשר ניטראלי שלא שופט אותי, רק מבין. מבין את כל האינטרסים שלי וגם את של רן ופועל כדי לספק את שנינו מבחינה משפטית, נפשית, וכלכלית. מישהו שרואה אל נגד עיניו את טובת הילד כשאנחנו ברגעים רבים של מאבק שכחנו שגם אותם צריך לספק. אם היה משהו טוב בנישואים האלה זאת היתה דרך הסיום שלהם. סיום נישואים ותחילת שותפות שלעולם אינה מסתיימת. הורות משותפת. רק במהלך הגישור הבנתי שאנחנו לא אויבים, אני ורן, אנחנו עדיין ותמיד נהיה ההורים של הדבר הכי חשוב לשנינו בעולם. הראל.


לחצו לעיון במאמרה של ד"ר אורנה כהן על הקשבה ללקוחות שעברו תהליך גישור (באנגלית)
 

---

אני ורונן זה סיפור שמלכתחילה היה מועד לפורענות. הכרתי אותו בעבודה כשהוא היה נשוי. כולם סביבי חשבו שאני לא מוסרית ולא אנושית, לפחות זה מה שראיתי כשהסתכלתי לכולם בעיניים. כולם אמרו לי שזה לא ילך, שהוא לעולם לא יעזוב את אישתו, אבל הוא עזב, מאוד מהר הוא עזב. מה שלא הבנתי אז זה שהוא לא עזב מהסיבות שאני רציתי להאמין בהם. הוא פשוט היה אדם שמאוד קל לו לעזוב. כן, זה התחיל עם גבר נשוי+ 2 ונגמר בגבר גרוש פעמיים + 3. הקארמה או הטיפשות שלי, אני לא יודעת מה יותר, עשו את שלהן וגם אני נכנסתי לנישה של הנבגדת עם מישהי צעירה יותר בעבודה של בעלי ושלי!!! כן, מתחת לאף שלי.
עם יובל – בת שלוש, מצפון מלא עד אפס מקום, חברים ומשפחה שרק צועקים דרך העיניים: אמרנו לך!, ולילות ללא שינה, אני מתמודדת כבר כמה חודשים. רונן עזב את הבית וגר בדירת סטודיו עם הטרייה שלו, שתהפוך גם היא עוד מעט לחולצה דהויה שעברה יותר מידי כביסות. החלטתי "לדפוק אותו", לנקום בו, ל"הוציא לו את הנשמה". חשבתי שאולי כל אלה יחזירו לי את הכבוד האבוד. שמעתי לחברתי ושכרתי את שירותיו של עו"ד ממולח ביותר שהבטיח לי ש"רונן עוד יצטער על היום שהוא פגש בי". רק ככה נרדמתי בלילה. המשפטים האלה שהעו"ד היה מוציא מהפה, היו כדורי השינה שלי, התקוות הקטנות שעזרו לי להמשיך הלאה. אבל לא ליובל. יובל ראתה מה קורה בין אבא ואמא שלה, ההורים שאני כבר לא הכרתי, לא אותו ולא אותי, והתחילה ברגרסיה התנהגותית. היא התחילה לפחד לישון לבד בלילה ונתקפה התקפי זעם ובכי. אבל המצב הגיע לשיא ושבר אותי כשהיא ישבה עלי יום אחד כשסירקתי אותה בבוקר לפני הגן וביקשה ממני לסלוח לה. לרגע נבהלתי. היא הסתכלה לי בעיניים בעיני הדבש הגדולות שלה שנראו לי כל כך כבויות ואמרה:" אמא, אני לא התכוונתי להיות ילדה רעה, אני לא רציתי שאת ואבא תיפרדו, אני מבטיחה להיות ילדה טובה ולא לעשות לכם יותר בעיות". מילותיה קרעו את ליבי. פסיכולוגית שהכרתי והלכנו אליה עוד באותו יום, הסבירה לי שילדים נוטים להאשים את עצמם בגירושים. הם פשוט חושבים שהכל באשמתם. הפסיכולוגית נתנה לי את המספר של "שולם" והסבירה לי כמה חשוב לסיים נישואים בצורה יפה ללא צלקות שלפעמים אין להן מרפא בלב הילדים לעולם. רציתי לנקום ברונן, רציתי ל"הוציא לו את הנשמה" אבל מסתבר שהנשמה העיקרית שפגעתי בה היתה של האהבה הגדולה של חיי – יובל שלי.
היה לי קשה לשכנע את רונן לשבת לגישור-גירושין אבל הפסיכולוגית הצליחה לעשות זאת בסופו של דבר. רונן אומר שזה היה צעד נבון ביותר, אני אומרת שזה היה הצעד היחיד שהורים צריכים לחשוב עליו בגירושים. מערכת היחסים שלי עם רונן היום היא מאוד מורכבת, ידידותית לפעמים ולפעמים פחות, אבל למדנו לעולם לא לתת לאגו שלנו לשבור את האגו של הילדה. אנחנו כבר חצי שנה עומדים בזה די יפה. לכל מי שיש לו ילדים, אני ממליצה בחום על פרידה בהליך גישורי

---

 

 

 

את שירה הכרתי דרך חבר. היא היתה נראית כל כך שברירית מתוקה, אוהבת, ומקבלת. ככה היא היתה במשך כמה שנים עד שהגיע רגע אחד גורלי. החתונה. מרגע החתונה כל מה שהיה חשוב לשירה זה להביא לעולם ילדים. טוב, זה לא מדויק, מהרגע שהיא גילתה שיש לי בעיה להביא ילדים, זה התחיל. הרצון האינסופי הזה לילדים שיגע אותה , גרם לה לעשות דברים שמעולם לא חלמתי עליהם. פתאום כל מה שהייתי בשבילה נעלם, פתאום כל מה שנהייתי בשבילה זה בעיה שצריך לפתור. הרגשתי בודד, אף אחד לא מסוגל היה להבין אותי, אף אחד לא מסוגל היה להבין מה זה שאתה לא יכול לתת לאישתך את הדבר הבסיסי ביותר, אין יותר קשה מזה. במיוחד לבחור כמוני, מאצ'ו, שירה תמיד קראה לזה. שירה הלכה לכל המומחים שיש על מנת לקבל חוות דעת והסכימה להפוך את הגוף שלה לניסוי שאני לא יכולתי להשתתף בו, לא פיזית ולא נפשית. הרופאים אמרו שאין שום סיכוי להיכנס ממני להריון וחבל על המאמצים. פשוט צריך תורם. כל כך רציתי לעזור לה להיכנס להריון אבל לא רציתי לעשות את זה בדרך כל כך מכנית. לא רציתי ילדי מבחנה. זה מה שסיפרתי לה, אבל האמת היא שפשוט לא רציתי שיהיו לה ילדים ממישהו אחר. לא רציתי לגדל ילדים של גבר אחר שיזכירו לי כל יום מחדש כמה הם שונים ממני, כמה הם לא שלי. אולי זה אכזרי מצידי אבל ככה הרגשתי. אמרתי לה שאני מוכן רק לאמץ. ככה שנינו נהיה שווים. ככה נרגיש שהם של שנינו בדיוק באותה המידה. ככה הגענו לגישור. שירה הציבה לי אולטימטום, או שאני יושב לגישור, או שאנחנו מתגרשים. בהתחלה אמרתי לה שאני רוצה להתגרש והסכמתי לסיים את זה בגישור, אבל במהלך הגישור הבנתי טוב כל כך את הצד של שירה בעניין. היא הבינה את הצד שלי ואנחנו עדיין נשואים, לא באושר עדיין, לפחות לא כמו שנהיה ברגע שהעולל הקטן יצא לאוויר העולם. אני מחכה בקוצר רוח לראות אותו ואני מרגיש שהוא ממש שלי כמו שלא הרגשתי כלפי אף אחד ושום דבר בעולם שהוא שלי. שני המגשרים עזרו לי להבין שמה שיש לשירה לתת לי זה את המתנה הכי גדולה ויפה שיש, אני רק צריך לדעת לקבל אותה באהבה וגם את שירה. המגשרים גרמו לשירה לראות את הצד שלי בעניין ומאז היא שוב אותה בחורה שברירית מתוקה אוהבת ומקבלת שהכרתי. למרות שהרגשתי שאני כבר הרב
13;&5;ות צריך את זה, המגשרים הוסיפו סעיף בהסכם שחיזק אותי נפשית עוד יותר, לגבי הזכויות שלי כלפי הילד והצהרתי בנוגע לזכויותיי כלפיו. ההסכם נתן לי כוחות אינסופיים. על הקשיים שלנו הרבה יותר קל לנו להתגבר עם הכלים שקבלנו בגישור. על הקשיים שיהיו, חיוך קטן של התינוק, כלי גישור, ואין משהו שיעמוד בדרכינו...כך אני מקווה...

---

 

קוראים לי ירון ואני בעל רשת חנויות בגדים. אני ואישתי הקמנו את העסק יחד, זה היה חלום משותף של שנינו להיכנס לעולם העסקים ולהצליח בגדול. בהתחלה עבדנו המון יחד, אבל מאז שאורן, בננו הבכור נולד אישתי עבדה יותר מן הבית. לא בגדנו אחד בשני ולא פגענו אחד בשני יותר מידי כמו המון אנשים שאנחנו מכירים. היתה לנו מערכת יחסים מעולה מכל הבחינות, וכימיה נדירה. אנחנו עדיין חברים מאוד טובים ושותפים הוריים לילדים המקסימים ביותר עלי אדמות. פשוט החלטנו שזה כבר לא מה שהיה. אישתי בהתחלה לא רצתה להתגרש. היה לה נוח במערכת היחסים שהיתה. היא האמינה שכל זוג עובר את המשבר הזה בסביבות גילנו ושזה יעבור, אבל אני החלטתי שאני רוצה להעביר את החיים שלי דלוק, ולא כבוי כמו שהרגשתי. בסופו של דבר ואחרי נסיונות שכנוע רבים ליאורה הסכימה לסיים את הנישואים. גישור היתה האופציה הברורה לשנינו מכיוון שכבר ראינו חברים שסיימו מאוד יפה מבחינה, כלכלית, משפטית ובעיקר חברית את הנישואים שלהם. יש לנו שני ילדים גדולים. אורן בן 22, ולילך בת 17 והם מבינים אותנו ומקבלים את המצב יחסית בסדר. היו רגעי משבר עוד לפני שהגענו לגישור כשאני והיא במהלך שבת אחת ישבנו ודיברנו על חלוקת הרכוש הכי הגיונית לשנינו. אני אמרתי לה שלדעתי הרכוש צריך להתחלק חצי חצי מכיוון שקנינו הכל יחד, אבל על העסק להתחלק, 70 אחוז לי ו30 אחוז לה מכיוון שאני הייתי המשקיע הגדול הראשון לעסק מכספי שלי, שעליו עבדתי מאוד קשה עוד לפני החתונה. עוד סיבה היא מפני שבשעה שהיא גידלה את הילדים, אני הייתי בעל העסק בפועל בעוד היא רק מידי פעם ניהלה אותו כשהתחשק לה. ליאורה התעצבנה ואיימה לפנות לעו"ד, במידה ואני לא אסכים לחלוקה של חצי חצי בבעלות. מריבות התפתחו לאש מלחמה בבית עד שהגענו לגישור. המגשרים היו כל כך מיומנים באבחנות שלהם , מבינים ויצירתיים במערכות אנוש שממש התפעלתי. הם הצליחו להעביר אותי ממצב מלחמה, למצב שממש הבנתי את נקודת המבט של אישתי. מבחינתה היא גידלה את ילדיי ואיפשרה לי לעשות כל העולה על רוחי בעסק, בשעה שמבחינתה ניצלתי זאת ובסוף זרקתי לה עצם קטנה מהעסק שהקמנו שנינו במו ידינו. את החלום המשותף שלנו, הפכתי ליותר שלי משלה. את הרעיונות הגדולים שלה לעסק שכחתי ועל כך הצטערתי בפניה בגישור. כסף הרי לא היה מבחינתינו בעיה וגם אם הייתי משאיר לה 60 אחוז מהעסק הייתי עדיין אדם שנחשב עשיר בכל מובן המילה. הבנתי שמה שהיה חשוב לליאורה זו ההכרה במה שהיא תרמה, ואכן היא תרמה רבות בצורה שאי אפשר לתחום או לכמת לא ל30 ולא ל40 אחוז. בעזרת המגשרים ליאורה הבינה שהיא מרגישה רוויה מהעסק והחליטה שזהו זמן טוב לפתוח עסק חדש, עם אנרגיות חדשות שיסמל תקופה חדשה בחייה. החלטנו שאני אקנה ממנה 20 אחוזים מתוך 50 האחוזים שלה. בכסף שתקבל היא תפתח לעצמה מותג חדש, הפעם לא בתחום הביגוד. לאחר ההחלטה הזו ליאורה הפכה הרבה יותר פתוחה לגישור וההליך הסתמן בתור הצלחה גדולה לשנינו. בעיקר שמחנו שילדינו לא צריכים לעבור מה שראינו בעצב רב סביבנו במשפחות אחרות.

---